<h1>צרור הכסף הקצר, דרך א' שער י'</h1>
<h2>דף יט.</h2>
והודאת הלוה בענין שטר שיש בו חשש הברחה אינו כלום. או שמודה למי שחייב ללוה זה שאינו חייב לו כלום, אין מועיל הודאתו, שחב לאחרים, פ"ב דמלוה. (ואיתא) שחב לאחרים (ו)איתיה פרק האשה שנתארמלה שטר אמנה הוא וכו'. וענין אשה דתברחה וכו' איתיה פרק האשה שנפלו לה נכסים [ע"ח ע"ב].
<h2>דף עט.</h2>
מי שבא לגבות בשטר שבידו, והוציא אחר שטר מוקדם, וחושש שמא היא הברחה, אין חשש זה כלום עד שידעו בבירור שעשה להברחה. רק כי על ב"ד להחרים על מי שתובע שטר שאין לו לגבות ממנה כלום ועל כל מי שידע שנעשה להברחה, הרשב"א. ור"ם [כתב] חרם זה (פ"א) [פ"ב] דמלוה.
ורבינו תם ז"ל דקדק דמבריח נכסיו מחמת שרוצה ללוות או לישא אשה כדי שלא ישתעבדו נכסיו להם, קנה לוקח. שאי אפשר שלא יקנה לוקח ולא ישתעבדו לבעל חוב של נותן, וכדאמרינן אי לא קנינהו לוקח ליקנינהו בעל. וכיון שכן, קנה לוקח, דמחזיר הוא להפסידן מן המלוה, ואי אפשר אם לא גומר ונותן.
<h2>דף פו.</h2>
מי שבא בשטר ותובע לבני הלוה משום מצוה לפרוע חובת אביהם, הסכמת כל המפרשים [דחייבים לפרוע]. ודוקא במטלטלין דשבק אבוהון, הא מנכסי עצמן אפילו מצוה ליכא. ואי שבק כופין ומכין אותו עד שיפרע חוב אביהם, ר"ח פרק הכותב בכתובות. ולדעתו בשל עצמם אפילו מצוה ליכא. והרשב"א [כתב] דמנכסי דיתמי מצוה בלא כפייה ובדידיה מצוה בכפייה. וכן מצא בתשובה לרב ר' משה בר' יוסף, בספר המאור פרק כל הנשבעין וכמעשה דקטינא דאביי פרק מי שהיה נשוי [צ"א ע"ב]. ור"ם פי"א דמלוה [כתב] דאפילו הניח מטלטלין. ואם לא רצה היורש ליתן אין כופין אותו. ושם כתב, תקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי, וכן דנין. ועכשיו שמשעבדין מטלטלין אגב מקרקעי אין צורך לתקנה.
<h2>דף פח.</h2>
כשם שאין מורידין לנכסי ערב עד לכת ללוה, כך אין מורידין לנכסי לוה עד הודיעו, דנכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, [וכן איתא] פרק גט פשוט [קע"ד ע"א] ור"ם פכ"ב דמלוה. ואם אינו בעיר מודיעין אותו [ואם] אי אפשר להודיעו במהרה, אומרים לו שישבע ויטול. ותקנה זו, שלא יהא כל אחד נוטל מעות חבירו והולך לו למדינת הים. ורי"ף [כתב] דנפרעין שלא בפניו כרב נחמן פרק הכותב [פ"ח ע"א]. ור"ח [כתב] דדוקא כתובת אשה כר' יצחק נפחא. ושלש ראיות יש לו להביא קודם שיפרע שלא בפניו, לקיים שטרו שבידו, ושישבע שלא נפרע, ושיביא ראיה שהנכסים אלו של לוה.
<h2>דף צא:</h2>
והמוכר שדה לשמעון במאה, ושדה אחר במאה, ובעל חוב הוציא שטר ממאתים, ונתפשר שמעון ונתן לו שדה האחת בשטר זה, כשכותבין טרפא אין כותבין על המוכר רק מאה. ואיתיה פרק מי שהיה נשוי, ורבא אמרה.
וכן ראובן שמכר שלא באחריות וחזר וקנה ממי שמכר אותה קרקע שמכר לו, קנאו באחריות, וחוזר עם בעל חוב דראובן לאותה קרקע, אין לו על זה המוכר להעלותו, דכי קיבל אחריות דעלמא [קיבל], אבל מיניה דידיה לא, שלא יהא הוא המוכר והוא המוציא. אבל אם מת ראובן וזה הטורף בא לטרוף מיורשי ראובן, חוזרין אצל המוכר, ואע"פ שהטורף בעל חוב דאביהם, ואיתיה פרק מי שהיה נשוי בכתובות, ור"ם פי"ט.
<h2>דף צב.</h2>
ושלשה מיני אחריות הם, אחריות דמעלמא כשמוכר קרקע שאינה שלו, ואחריות דמחמתיה והוא כשבעל חובו בא לטרוף מה שזה מכר, ואחריות דנפשיה שכתבתי לעיל דלא קבל, זולתי אם פירש אפילו מחמתיה כשקנה. ואחריות דעלמא כשמכר. ובמתנה אם לא פירש, אין בו כי אם אחריות דנפשיה, ובמפרש אפילו דעלמא. וכל שמפרש איזה אחריות אין לך בו אלא תנאו, ה"ר אהרן [הלוי] פרק חזקת הבתים.
<h2>דף צה:</h2>
מי שלוה מאחד, ומכר לוה זה נכסיו לשנים, וכתב בעל חוב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך, וקנו מידו, אינו יכול לטרוף (דלוקח) [מלוקח] ראשון מטעם דהנחתי לך מקום וכו', והוא הפסיד במה שכתב לשני שהיה דינו עמו.
<h2>דף צט:</h2>
ב"ד ששמו לבעלי חובות, אפילו טעו בכל שהו, דינן כשליח והויא בטלה. ומה שאמרו [כתובות צ"ט ע"ב] שום הדיינים שפחתו שתות וכו'. (ו)בשום יתומים. וכן [כתב] הרשב"א. והראב"ד [כתב] דדוקא שלא הכריזו. ושומא הדרא לעולם, (ו)אינו לענין טעות, רק אם הלוה לא קיבל הדין ואחר כך רצה לפרוע דמחזיר לו השדה. בתשובה לרי"ף.
<h2>דף קז:</h2>
ואם היא תחת בעלה ולותה ואכלה חייבת, הוא גובה ממנה והיא ממנו. וזה אפילו בעל פה. רש"י בכתובות. ואם בא אחר ופירנסה סתם, הבעל חייב. והראיה מהיורד לתוך שדה חבירו וכו' [ב"מ ק"א ע"א] דידו על העליונה. הרשב"א פרק אין בין המודר בנדרים. ואם בא אחר ואמר לה טול מזונות שמחוייב בעליך, אינו גובה כלום, דהו"ל כפורע חובו של חבירו דאבד מעותיו. וכן [איתיה] פרק שני דייני גזירות גבי עמד אחד ופירנס את אשתו. ועיקר הדין הביא הרי"ף בירושלמי בסוף כתובות [פי"ג ה"ב].
<h2>דף קי.</h2>
שנים שהוציאו שטר זה על זה ואין זמנן שוה, זה גובה בזמנו וזה בזמנו, ואיתיה פרק שני דייני גזרות ור"ם פכ"ד דמלוה, ורב נחמן אמרה. שנים שהוציאו שטר זה על זה, ומכחישים זה לזה, וזמן פרעון של מלוה ראשון בשעה שלוה מזה, ואמר לו האחרון "אם כדבריך היאך היית לוה והרי הייתי חייב לך". אם במקום שנותנים מעות ואחר [כך] כותבים השטר, ודאי אומרים "לא היה לך ליפרע מאותו שטר שאתה אומר שאני מחוייב", שאין אדם עושה שטר ועבדות ויש לו מעות. ואי כתבי שטרא וכו' שניהם קיימים ובטלה אותה טענה, וזה היה פיקח, שלוה ממנו כדי שיוכל למשכנו על אותה ההלואה וכו', פרק שני דייני, ור"ם פכ"ד, וכן כל כיוצא בזה.
